<h1>פירוש הראב"ד מכת"י — ברייתא דרבי ישמעאל על בכורות</h1>
<h2>דף יט.</h2>
מכלל שצריך לפרט ומפרט שצריך לכלל כיצד קדש לי כל בכור יכול אף נקבה ת"ל זכר. נראה לי שיש כאן שבוש הלשון שלא מצינו כלל ופרט זה בכל התורה משום דהוו כלל ופרט המרוחקין בשני ענינין אלא כך ראוי להיות תקדיש כל בכור יכול אף הנקבה ת"ל הזכר והוא המקרא שבמשנה תורה [ט"ו י"ט] כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש ושמא טעה הכותב תחלה מפני שראה בסמוך ת"ל פטר רחם ונדמה בעיניו שכבר הביא הכלל שלפניו והוא קדש לי כל בכור ואינו כן כי שני כללות ושני פרטות הוא דורש הראשון הוא כל הבכור תקדיש הזכר וזהו פרט הצריך לכלל לפי שהזכר משמע אפילו פשוט ת"ל הבכור, והשני הוא קדש לי כל בכור פטר כל רחם וזהו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל כדמפרש ואזיל שהכלל ממעט ממשמע הפרט והפרט ממעט ממשמע הכלל. אלא שאני רואה הגרסא הזו בעצמה במסכת בכורות פרק הלוקח עובר פרתו [י"ט ע"א] וקא מקשה התם דקתני אי זכר יכול אפילו יצאה נקבה לפניו ת"ל פטר רחם מאי טעמא לא אייתי ליה מבכור ואם יצתה נקבה לפניו הרי אינו בכור לרחם ואע"פ שהוא בכור לזכרים ובכור לדבר אחר לא הוי בכור כדקתני בסופ' אי פטר רחם יכול אפילו נולד אחר יוצא דופן ת"ל בכור אלמ' בכור לרחם בלבד לא הוי בכור הואיל ואינו בכור לולדות ומתרץ לה אביי הכי קתני אם זכר יכול אפי' יוצא דופן ת"ל פטר רחם, וכיון שאני רואה הגרסא הזו מתורצת בגמר' דילן קשה עלי לשבש את זו, ואיפשר לומר מפני שאנו מוצאים בכמה מקומות שעל הזכרים בלבד הוא מזהיר בבכור כדכתיב באותה פרשה הסמוכה לזו [שמות י"ג י"ב] וכל פטר שגר בהמה הזכרים לי"י וכתיב [שמות ל"ד י"ט] וכל מקנך תזכר פטר שור ושה וכתיב נמי האי כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש משום הכי נקט ליה פרטא דזכר והרי הם שני פרטים לכלל אחד והכלל הוא קדש לי כל בכור שהוא כולל נקבות וזכרים ויוצא דופן בא הזכר ומיעט נקבות בא פטר רחם ומיעט יוצא דופן כדמתרץ לה אביי בא הבכור ומיעט נולד אחר יוצא דופן והוא בא דרך רחם לפי שאינו בכור לכל דבר. ואם ישאל השואל איך נמצא בענין הזה כלל הצריך לפרט בשלמא פרט הצריך לכלל איכא שהרי הכלל מוציא ממשמע הפרט שהפרט הוא זכר ופטר רחם ומשמע נמי פשוט ונולד אחר יוצא דופן [והכלל הוא הבכור ומוציא הפשוט ונולד אחר יוצא דופן] הנה כי הפרט צריך לכללו שהוא מלמד עליו מה שאין כן בשאר כללות ופרטות שהכלל מפורש בעצמו והפרט כמו שאמרנו למעלה מן הבהמה כלל בקר וצאן פרט וזה הפרט אינו צריך לכללו כלום אלא כלל הצריך לפרט מאי הוא, א"ת מפני שהכל היה בכלל ובא הפרט למעט ממנו והנה שהפרט מלמד על הכלל שלא יהא הכל כמשמעו אם כן כל כלל ופרט שבתורה כך הם שהפרט ממעט מן הכלל ומה הפרש [יש] בין זה לאחרים, עתה דע והבן שלא מפני המיעוט נקרא זה כלל הצריך לפרט אלא מפני שהוא צריך לפרש אותו שאלמלא נאמר בכור ולא נאמר פטר רחם לא הייתי יודע שהרחם קפידא לענין הבכורה ולא הייתי מקפיד אלא על מי שהוא ראשון לולדות או ראשון לזכרים וכשנאמר פטר רחם עכשיו למדנו כי פתיחת הרחם בכלל הקפדת בכורה הוא ומשום הכי נקרא זה כלל הצריך לפרט כי הוא צריך לפירוש הפרט מה שאין כן בבהמה ובקר וצאן כי הבהמה אינה צריכה לפי' בקר וצאן ולא בקר וצאן צריכין לפי' הבהמה ולפיכך אמרו אין בכלל אלא מה שבפרט. וכיוצא בזה במס' חולין [פ"ח ע"ב] שהוא כלל הצריך לפרט וכסהו בעפר דלא דרשינן ליה בכלל ופרט משום דהוי כלל הצריך לפירוש הפרט משום דהאי וכסהו משמע נמי לשון סתר כדכתיב [בראשית ל"ז כ"ו] מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו ר"ל ונסתיר את מיתתו וכן [שם י"ח י"ז] המכסה אני מאברהם, ונאמן רוח מכסה דבר [משלי י"א י"ג] וכולן לשון סתר וכשאמר בעפר הרי פירש על הכסוי הזה כי הוא לשון כסוי ממש. ולפי דעתי כי אותו הפסוק כלל הצריך לפרט הוא כדאמרן וביותר פרט הצריך לכלל שאלו נאמר ושפך את דמו בעפר לא למדנו לכסוי כלל נמצא כי הפרט צריך לפירוש הכלל. והא דדרשינן [ב"ק ס"ג ע"א] בכי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל, ואיכא לאקשויי עלה לשמור מאי טעמא חשיב ליה בכללא והלא הוא צריך לפרש על כל כי יתן שהנתינה הזו אינה מתנה ממש אלא פקדון הוא לשמרו. הא לא קשיא מדכתיב בפרשה [כ"ב ו'—ז'] וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו אלמא בהדיא שמעינן כי הנתינה הזו אינה אלא מסירה לשם פקדון כדכתיב [בראשית מ"ב ל"ז] תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך, וכל יש לו נתן בידו [שם ל"ט ד'] שהם לשון מסירה לשמור ומשום הכי לשמור מיותר הוא ודרשינן ליה בכללא.
